המניפסט הכלכליסטי [הביאוס גלובול קורפוס] 

ומשום מה שהקדמנו יש לבאר עתה את חלקי החוקה השלישת אשר יהיו מקבילים לחלוקה הכללית ואעף שנמצא ארבעה לבסוף הנה יש לערוך את החלוקה הכללית ואילו החלק הרביעי הוא אשר היתה עיקר הכוונה עליו במאמר ''המונארכיה אפלטונית''ומשום שהגדרת עניינם נוגעת לתחום חלוקה במימד טראנסדנטלי לא נעסוק אלא בהגדרת אלו הג' המקבילים לשלשת החוקות שנתבארו בארבע הקדמות לחוקה אשר מקבילים לשלשת מיני המשטר המוצלחים שאמר אריסטו במאמר הדמוקרטיה האריסטוקראטית אשר משלבת את שלשתם וכו' ועתה אחלק דעות חכמי דורינו בידיעת השם ואומר שהם נחלקים לשלש כתות ושלשתם מוכים בשלש מכות מתחלפות. הכת האחת אין רפואה למכתה. והשנית קשה להתרפאת כי חליה קשה מגיע עד שערי מות. והשלישית קלת הרפואה עם חוזק הרופא כשישמעו דבריו ויקובלו כי לא הוטבע קושי חליה בעצמה:

ועל כן אביא במאמר הזה עניין הכת הראשונה ואשא ואתן עמה במלחמת דעתי עם דעתה במשל. ובמאמר השני אחלוק עם הכת השנית ובמאמר השלישי אלחם בכת השלישית עד רפאי חליה. כי הראשונה היא כת אוילים מתחכמים בעצמם ואין להם תקנה כמו שאמר החכם אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי, לא תסור מעליו איולתו. ובאמת שלא היה ראוי להזכיר זאת הכת ודעתה החסרה בעניין עליון וגבוה כזה לולי שתי סבות, האחת כדי לכלול דעות כל הכתות בעניין זה והשנית מפני היות זאת הכת כוללת רוב חכמי התלמוד היום אשר חכמתם אצלם ואצל כל הנמשכים אחריהם היא תכלית כל החכמות כאלו לא זכר נביא לעולם ולא חכם מחכמי המשנה והתלמוד זכרון כללי או פרטי בידיעת השם. וידוע שהוא אצלם בכל מקום שבא י"סוד ה"יסודות ו"עמוד ה"חכמות עד שאפילו מקצת משתי הכתות שנזכירם בשני המאמרים הבאים אחר זה זכרוהו בקצת חבוריהם תחילה וסוף ושמוהו שרש ועיקר לקצת ענייני ספריהם ולשתי הסבות האלה אלחם בדעת הכת הראשונה ואודיע דעתה לכל מבואר:

ואומר שזו הכת המתחכמת בתלמוד הדין והאמת אתה בכל השתדלותה בלמודו כי זולתה היינו היום יותר רעים וחטאים מכל אומה כמו שאנו יותר אומה שפלה ובזויה מכל האומות בעינינו ובעיניהם. כמו שרמזו המרגלים בזה הסוד באמרם, "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג'). לפיכך יורה זה על רוב מעלת יודעי השם המנצחים אויביהם עם חולשת כוחם וחוזק וכח מי שכנגדם מן האומות ואפילו בענקים וכ"ש הפחותים מהם בכח. וא"כ חכמת התלמוד מועלת מאד לככל ולפרט לצרכי העולם לאומתינו ולחיי העולם הבא. אבל אין העניין שווה במדרגה עם עניין יודעי השם, אלא על דרך משל ההפרש בין התלמודי ובחן היודע השם [המפורש] בהפרש שבין התלמודי היהודי ובין הגוי הלמודי ועיין במורה והבין המשל והנמשל כי אין ראוי לגלות זה כי אם לחכמי מורה הנבוכים כי היא מבוכה גדולה:

ועתה אטעון טענת התלמודי על היודע את השם ואקרא התלמודי לומדוהיודע השם אקראנו יודע. ואומר שהלומד אומר ליודע בעת שהתוכח עמו על מעלת כל אחד משניהם מה תועלת בידיעת השם כי לא נלמד ממנה תורה ולא מצוה מתרי"ג מצוות אשר נאמר בהם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ונאמר בקבלה, ולא שימות בהם ואע"פ שנאמר אדם כי ימות באהל ופירשוהו ואמרו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה כי זה המות אינו מיתה ממש אלא חוזק ההשתדלות בתלמוד תורה וחולשת ההשתדלות בזולתה כי זה האיש העושה ככה כבר הוא כמת בעולם הזה והוא כחי בעולם הבא. וכן אמרו החכמים לעוסקים בתורה לשמה כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל וכו':

והנה העושה כן טוב מותו מחייו לולי תלמוד תורה שמתעסק בו. והאדם לא נברא אלא ללמוד תורה ולעשות המצוות שהם מעשים טובים בעולם הזה ומנחילים העולם הבא לעושיהם והתלמוד והמעשה שני מינים רחוקים בדמיון זה מזה. כי הלמוד די לו בארבעה מיני אברים והם, הפה בכלל הדבור בלשון הקדש. והאזנים לשמוע הקבלות מפי הרב המלמד. והעינים לראות מה שכתוב בספרים . והלב להבין מה שמדבר בו ומוציא מפיו ומה שעיניו רואות בספר ומה שאזניו שומעות מפי רבו. והמעשה צריך כל האברים שהם רמ"ח. כנגד מספר מצוות עשה. והם להורות שכל אבר ואבר שבאברי האדם לא נברא לבטלה. אבל נברא לעשות בו מצוה אחת לפחות:

ועוד צריך כל ימות השנה של החמה שהם שס"ה יום. כנגד שס"ה מצוות לא תעשה. לרמוז שכל היום מזהיר לאדם לומר לו. השמר שלא תעשה בי עבירה ! כי אני עד בך ובין קוני וקונך, כשיביאו אותך בדין ויביאוני אותי להעיד עליך על העבירה שעשיתה בזמני מיד אני מעיד. ואם תומר שאני עד אחד ואין עדותי מספקת דע ! כי אני אחד נקרא בשם שנים יום ולילה. גם אני שנים נקראים בשם אחד אור וחשך. שהם, שנאמר על שניהם "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". והנה לא נשאר דבר אחר תלמוד תורה עם עשית המצוות והשמירה מן העברות כי זו היא התכלית האחרונה לאדם ואין אחריה מעלה אחרת:

ואמנם מי שנודע ברבוי שני העניינים האלה מתעלה על הממעיט בם. אבל להיות אחר זה מעלה בשום חכמה אחרת זולת זו הוא שקר גמור עד שאפילו הנביא אמר שהדן דין עני ואביון יודע את השם. כאמרו דן דין עני ואביון אז טוב הלא היא הדעת אותי נאום יי" (ירמיה כב'). ואם אתה קורא ידיעת השם דבר אחר חוץ מזה לא נאמין דבריך. וכן ירמיה אמר כשרצה להודיענו ידיעת השם ואמר, "כי אם בדאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" אמר בסופו " כי אני יי עשה חסד משפט וצדקה בארץ" והשלים לאמר "כי באלה חפצתי נאם יי" (שם ט):

והנה גלה לנו חפצו והודיענו שמעשה החסד והמשפט והצדקה הם ידיעת השם. ובם נדעהו ולא בזולתם. וכן אמר כל חכם וכן פירש. ויען היודע ויאמר לו, דע אתה האיש הלומד הטוב המתעסק בתלמוד תמיד להגות בתורה לקיים מה שנאמר והגית בו יומם ולילה והמתעסק במצוות בכל כחך שאתה אצלי ואצל כל חכם ונביא יותר שלם ממי שאינו מתעסק בנזכר כי אם פחות ממך מעט ולפי זו הדרך כל טענותיך הם טענות אמת ואין מקשה עליהם. אבל לפי האמת יש שם מעלה אחרת מועילה מאד מזו אצל השם ואצל יודעיו באמת והיא הנקראת ידיעת השם באמיתות בלבד ואין צורך לי להודיעך מה היא זו הידיעה כי אין שם דרך לגלותה כי אם למקבלי דרכיה ולמאמינים שיש מעלה אחר זו אשר זכרת וחפץ לעלות עליה כמו שחפץ לעלות אל זו בחפץ חזק וחשק אמיץ יותר שלם מכל חשק . וכבר פסקתי אני פסק גמור שבעלי זו הדעת הוכו במכה שאין לה רפואה כי נשענו על כחם והחזיקו ידי דעתם ועל כן לא אאריך בטענת התשובה המנצחת את זו הכת כי דעתה חסרה מאד אצל השלמים ומשלם אצלי כמשל מי שנותן לו אלף אונקי' זהב ואומר די לי בעשרה מהם מפני רוב סכלותו במהות העושר:



מאמר ב

דעת הכת השנית, אע"פ שהיא קשה להתרפאות מחליה והגיעה עד שערי מות לא נדינה כדין כת הראשונה שאמרו עליה שאין למכתה רפואה בהכחישה מעלת ידיעת השם ואמיתת מהותה. כי כבר ראינו חולים רבים חלו חלאים רעים ונאמנים עד שהגיעו לשערי מות ואעפ"כ נצלו ונתרפאו ושבו יותר בריאים ממה שהיו בתחילה. גם ראינו רבים שמתו בחליים גם ראינו מי שארך זמן חלייו במאד מאד ואחר זמן נתרפא. ויש מי שמת פתאם בלי חולי ניכר בו אך החולי המיתו כי הוא סבת המיתה לכל בעל חיים ולא ידעו זה העניין על אמיתתו כי אם הרופאים או היודע מהות החולי הקורא לבריא מבית או מחוץ. ואומר שדעת זו הכת השנית היא דעת חכמי התלמוד שהתחכמו ג"כ בחכמת הפילוסופיאה אבל לא שמעו לעולם דבר מדרכי הקבלה בידיעת השם המפורש אבל ידיעת השם אצלם ג"כ היא זולת ידיעת השם אצלינו והמטעה בזה הוא עניין ידיעה ועניין שם. כי הכת הראשונה קוראה ידיעה, ידיעת חכמה הפילוסופיאה. אבל בעניין השם שתי הדעות שוות ר"ל הראשונה והשנית. אמנם דעתי אני ודעת הכת השלישית בזכרינו ידיעת השם בכל מקום היא אחת והיא דעת הנביאים ודעת חכמי המשנה והתלמוד ז"ל. והיא ידיעת הוראת אותיות השם המפורש שהם כוללים ארבע אותיות ההעלמה והם אותיות המשך שהם ארבע אותיות אהו"י כמו שאגלה סתריהם במקומם בע"ה ואין ראוי להאמין זולת זה כמו שיבוא האות והמופת עליו. ואומר אחר זה כי זו הכת עם חוזק מכתה אפשר לרפאתה מפני שהיא קרובה אל הרפואה יותר מן הראשונה וכדי לרפאת הנמשכים אחריה נחלוק עמה:

ונודיע תחילה טענתה שהיא טוענת עלינו והיא שאומרת לנו כי הדבור סגולה לאדם ושרשו מן המחשבה וניתן לנו להבין הכוונות הנעלמות בלבבות באמצעות הדבור והשגת מהות דבר אחד בחיוב או בשלילה אינו מכח הדבור כי כל הלשונות הסכמיות הן. ואמנם השגת הציור המושכל בלב המשכיל היא ההשגה והידיעה וכשידע וישיג המשכיל אשר כבר למד חכמת ההשגה וישלול כל מה שראוי לשלול אותו ולהרחיקו מהשם ית' במופת ויחייב כל מה שראוי לחייב לו כשלא תמצא הרחקה בחיוב ההוא במופת ג"כ החכמה ההיא אצל כל פילוסוף שלם תכלית ההשגה והיא ראויה להקרא ידיעת השם באמת לבדה ולא זולתה וכבר החבארה זו הדעת המופת פילוסופי לכל חכם שלם ואין מקשה עליו אלא שזו ההשגה תתחלף במדרגותיה לפי המשיגים כי המעסיק בה יותר ורבו שלילותיה העליונות המופתיותוהם שנעלמו מזולתו אשר מעטו שלילותיו הוא מעולה מזולתו לפי מעלת מה שנגלה לו אשר נעלם מזולתו. וזו מבואר אין צורך באריכותו שכבר התבאר בספרי המחברים דבר בעניין זה שהוא כן:

גם נזכר במורה נבוכים ולפיכך אמצו לבם חכמי זו הדעת לבלתי האמין בידיעת השם ית' זולת זה, ודע שזהו אשר חזק חליים עד שהקשו את ערפם לעמד להקשות על מה שהקבלה מעידה עליו באמיתת ידיעת השם הנכבד. ואחר שאודה להם על הידיעה אשר זכרוהו ואומר שהיא אמת בלי ספק אשוב לחלוק עמם ולומר שיש מין אחר מן ההשגה מעולה ממין ההשגה אשר זכרוה והיא ידיעת השם המפורש באותיותיו שהם מורות לנו דרכים ועניינים ושיעורים ומדות אלהיים אשר אין דבר אחר יכול על ההוראות ההן זולתם:

הנה נשאר לנו עם הכת הראשונה מחלוקות שתים ועם השנית אחת ונאמר הראשונה מדרגה לשנייה ואי אפשר להגיע אל השנייה בלעדיה. אבל קצרו ידי השגת שתיהן מאמיתת ידיעת השם והנה הראשונה רחוקה מאד מהתכלית המכוונת. והשנית יותר קרובה ממנה אבל עודנה רחוקה. אך השלישית קרובה מאד אל התכלית על כן חלייה חלוש ורפואתה קרובה לבוא רק איננה בריאה עד שתקבל עצת רופא מחץ מכתה כמו שאיעצה אני באשר יבוא אחר השלימי החלקים בע"ה. ואין ספק שאחר שהעירותי חכמי שתי הכתות הנזכרות על שיש שם חכלית אחרת לידיעת האדם עד שירצהו קונו אין לי צורך עתה להודיעם מהות התכלית מפני שכוונתי לכלול אותה ולפרטה לפנים בע"ה ועל כן אדבר עוד בדעת אנשי הכת השלישית:



מאמר ג

דעת הכת השלישית היא חולה בחולי קטן על כן היא קלה להרפא וזה מפני היות לה קצת קבלה בידיעת השם המפורש וגם היא איננה מקשה על דעת שתי הכתות הראשונות אבל מודה להם כמונו והוסיפה להאמין שהראשונות קצרה יד שכלם להשיג מה שצריך להשיגו. וזאת הכת היא המאמנת סדרי עשר ספירות בלימה ומערכות ענייניהם לפי מה שהם. ואע"פ שגם היא נחלקת לכתות אין לי לפרסם פה:

הא למדת מדברי אמונות אלו הג' כתות ששלשת מיני השגה הן בין האדם ובין קונו. והרחוקה שבהן היא הראשונה והקרובה היא השלישית והאמצעית היא השנית. כל זה לפי חלוקת כתותיהן. וכבר הודעתיך שהדבר כן אבל נגלה לזו מה שנעלם מזו ואשר קרה לזו עם זו לפי הסדר הנסדר קרה לשלישית עמנו אנחנו בעלי הכת הרביעית ולא שמענו ולא ראינו אנשי כת חמישית אבל כל הכתות המאמינות בשם ית' ובהשגותינו אותו הם חלק וענף יוצא משורש אחת מארבעת הכתות האלו שכבר זכרנו השתים ואנו בשלישית להודיעה עניינה במאמר זה ודעתינו רביעית לכות האלה:

ועתה שים לבך להבין דעת זו הכת השלישית ותדע מדעתה שבעליה ומאמיניה הם חכמי התלמוד שהתחכמו בחכמת הפילוסופיאה והשיגו דעת הפילוסופים בכלל ולא התישבה דעתם עם מה שידעו מהתלמוד. ועל כן בקשו להם דרך שנית לישב דעתם ומצאו דרך חכמי המחקר אשר הם הנקראים פילוסופים. ועדיין לא נתישבה דעתם על הקבלה:

וצריך שאודיעך בכלל עד מה הגיעה קבלתם ואיך יש שיתוף בינינו וביניהם בעניין קריאת שמות הידיעה בסוד ידיעת השם המפורש בשמו ובהסכמה אחת עמנו מצד אחת והוא שהם אומרים שקבלו מן הנביאים ומן החכמים, שיש שם עשר ספירות בלימה ועל ידי הספירות ברא הבורא העולם כולו וקראו לכל ספירה וספירהשמות מהם משותפים ומהם מיוחדים. וכששאלנום לא ידעו היודעים מהם אלה הספירות על אי זה דבר יפלו שמותיהם בעצם. אם על גופים ממש או על חמרים בלי צורות או על צורות בלתי בעלי חמר או על מקרים נשואים על גופים והם כחות בם. או על נפשות שהם כחות בלתי מתחלקים או על נפשות נפרדות מכל נושא. או על דעות הנקראים שכלים נפרדים. אבל אומרים שלפי אמונתם הם עניינים נשפעים מהאלוה ית' והם בלעדיו נמצאים ולא הוא זולתם היום:

אבל לפני היצירה היו בו ית' מדמיונם בכח והוא אשר הוציאם מן הכח אל הפועל כשרצה לברוא העולם. וקוראים שם אחת מהספירות רצון ולא ימצאו בעצמם דרך לקראו נברא גם לא ימצאו דרך לקראו קדמון וכן קרה להם בשם מחשבה שקראוה כתר עליון והוא אצלם ספירה ראשונה והעשירית אצלם שכינה וקראוה צדק והשמות ידועים מספריהם והם נבוכים בהם מאד. ובאמת כי מצד היותם קוראים הספירה הששית אמת גם תפארת אמרו שזה שמו של הקב"ה הנכבד הנכתב ולא נקרא והוא השם המפורש והוציאו עשר ספירות מפסוק לך יי הגדולה והגבורה והתפארת והנה אומרים כי מצד האותיות יושגו הספירות ועם השגת הספירות יושג השם ית' וכל זה שאמר מצד האותיות הוא אמת אך יש דרך יותר קרובה להשגה מדרכם באמצעות האותיות והספירות בעצמם. ואעפ"כ הנה דעתינו ודעת זו הכת קרובות מאד יותר מדעות הכתות שעברו מצד אמונת הספירות ואותיות ולפיכך אמרתי כי הכת קרובת הרפואה:

הצעת שותפות-
כיום, חסידות ברסלב אינה מיוצגת כלל בזירה הפוליטית החרדית. המבנה הלא אחיד של החסידות, המורכבת ממספר רב של פלגים, שימש עד היום כרועץ לחסידי ברסלב. גם ההסתייגות של הציבור החרדי מן החסידות, זאת בשל נוכחותם של החוזרים בתשובה, תרם להדרתם של רבני ברסלב ממוקד קבלת ההחלטות. הצלחתו של מאיר רובינשטיין, הנמנה על חסידי ברסלב, במרוץ לראשות עיריית ביתר עילית וכמו כן, הצטרפותם של עוד ועוד אנשים לשורות החסידות, מפיחה תקווה בלב העסקנים העומדים מאחורי היוזמה הפוליטית.

"מדובר בצעד ראשוני וחסר תקדים מסוגו, שיש בו כדי לזעזע את היציבות הפוליטית בעיקר בעולם החרדי, שכן עד היום ברסלב לא רצה ברשימה עצמאית לבחירות אלא קולות בוחריה התפזרו בין רשימות שונות", הם אומרים בשיחה עם ynet. עוד הם מציינים כי "ברסלב אחראית על תנועת החזרה בתשובה המתאפיינת בעצמאות ופופולארית גוברת, תנועה שמצליחה להגיע לבניה היקרים של ישראל החילונית. רבי נחמן אחראי גם להגות דתית שממשיכה לתסוס 200 שנה אחרי פטירתו, וכן לנסיעות ההמוניות של עמך ישראל לקברו באומן".

סקר המאפיין נתונים על ציבור החוזרים בתשובה, אשר נמצא בידיהם של היוזמים להקמת המפלגה, אף הוא מאשש את הצורך בהקמת מפלגה עבור ציבור החוזרים בתשובה, אשר רבים מהם מצטרפים לשורותיה של חסידות ברסלב. על פי הסקר, כך נמסר, "בקרב ציבור החוזרים בתשובה במדינת ישראל, המונה בהערכה גסה 260-210 אלף בעלי זכות הצבעה, רבים אינם מוצאים את מקומם ואינם מזוהים עם אחת מהרשימות הקיימות, ובשל עובדה זו רבים מהם נמנעים מלהשתתף בבחירות". תקוותם של הפעילים היא שמפלגה מבית היוצר של החסידות תזכה לתמיכה מרוב בעלי התשובה, מקבוצות שונות וכן מאוהדיה הרבים.
כל הזכויות שמורות ©בענין הזה לדעתי החשבון לטווח הרחוק אינו עומד במבחן הכדאיות מי שסוכם כרגע אולי יהיה טוב כנקודת מוצא אולם מבחינת היתרון העתידי הכיון הוא בצפון קרי השוגו' ה6 ,וזה מבחינת פיתוח אזור ברסלבי,בקרבת הרב -אולי גם שדה תעופה -חברת תעופה וכו' הפוטנציאל איננו ממומש כראוי בראיה עתידית . כמו כן כ20 וקרקע עתידית לעוד20 מלוני דירות באומן אשר זמן ראש השנה יהיה שייך לבעל הפרויקט כמו כן כמה מרכזי קניות ,קניונים שדה תעופה קטן וכו', יהיה כדאי לשקול מחדש.או לפחות ברירת מחדל שתעביר את עיקר המשקל לשוגו' ה6 בעתיד[כמו כן האזור מתאים לנ נח ננחים וכן השוגו' ה6 פרגמטי ביחסו אליהם והם הם העתיד ''בכאן נכנס תפקידו של השוגון ה3''הצפי העתידי מהננחים הוא כמיליון איש ואפילו יותר בעשור או שני עשורים הבאים וכדאי הוא שכן רובם עובדים ומשרתים בצבא,וכן קרש הצלה לשכבות הנחשלות שאפילו ש'ס איננה מסוגלת להגיע אליהם וכמובן שאינם טורחים כלל להצביע,בקיצור תיקון חברתי שיחסוך כספים רבים ממשלם המיסים ואין צריך לומר שיוריד את נתוני הפשיעה בצורה דראסטית בעתיד ,רבותי מישהו ביזבז כאן הרבה מאד הון אלקטוראלי עתידי],כמו כן השוגו, ה2 יתאים גם הוא לאווירה מבחינת האיזון הטבעי המנוגד[בתור מתנגד שיטתי לברסל'ב] ויפתח חצר מאמינים חסר תקדים,וזאת בקרבת מקום עליה לרגל לעדה המרוקאית ,כמדומני שמשפחת אבוחצירה תתאחד כתומכת בו לענין זה,כמו כן הומלץ לשדרג את מעמד השוגון ה4 ולממלא מקומו הומלץ ר'אליהו ביטון,רבה של ביריה וזאת כחלק משלים לעניינו של השוגון ה2 כרב הכולל לעדה הומלץ ר'שלמה עמר הראשון לציון דעתה וזאת לאחר כניסת השוגון ה1 למסלול במהלך עתידי מקביל לעתיד עד אז תגובש רשימת רבנים לשיטת השוגון ה71 אף לעדה התימנית הגם שמבנה העדה יחודי 26 בתים אשר במרכזם בית שושלת המהרי'ץ הלא הוא בית צאל'ח,וכן בשאר עדות היכן שאפשר עניין זה יתן דגש לזהות הפרט במכלול פסיפס הזהויות הכולל,כך שהדבר דומה לארכיאולוגיה זהותית ושימורה ויש יתרון לשיטה זו על הקיימת כיום שכן הזהות הלאומית הכוללת צפויה להתחזק בכמה רבדים
פרופסור רות גביזון אמרה בהרצאה בטקס סיום במכון מנדל למנהיגות כי הבורות התרבותית של החינוך החילוני מסוכנת לחוסנה של המדינה.

גביזון קבלה על כך שתלמידי מערכת החינוך הממלכתית אינם יודעים מדוע חשוב שתתקיים מדינה יהודית ומדוע טרם הסתיים המאבק על כך. לדבריה, יש בכך סכנה לישראל כמדינה יהודית.
והבן היטב ונוסיף בכאן את סוגיית ישוב הצפון ואלו דברי-
דני איילון, לשעבר שגריר ישראל בוושינגטון שהצטרף לאחרונה למפלגת ישראל ביתנו, אמר כי "אם הממשלה לא תדאג לרוב יהודי בצפון הארץ, אז הרוב הערבי בגליל יכריז על עצמאות על בסיס תקדימי קוסובו, אוסטיה ואבחזיה".
לדברי איילון, "התביעה הפורמלית הזאת תגרום לפירוקה של מדינת ישראל באופן מעשי".
חוץ מזה יש את הרנטגן שעורך שם טקסים ממינים שונים,כמו כן באופן דומה בטבריה מוקד עליה לרגל לר' מאיר בעל הנס גם שם ישנו שוגון כמדומני בעל חצר מאמינים וגם זה לא הובא בחשבון,תעשו חשבון טוב איך לא להפסיד חצי מיליון מצביעים פוטנצאליים ,כמו כן מיקומו מחדש ושידרוגו של השוגון ה1 יוכל להביא בסופו של תהליך יחד עם שיתופו של ראש העדה כ5-10 מנדטים בהליך יחודי ויעודי שנרקם בקפידה רבה,עוד יש להביא בחשבון את שידרוגו של השוגון ה4 לראשות הציבור הציונות הדתית ושילוב השוגו' ה30 כראש העדה , והנה כלל הנציגים כולל ש'ס ואגודה וכולל אלו שלא פורטו,כגון חב'ד אשר יכולים להיות שליחים מעולים בתפוצות ,כמו כן יש לראות את העדה האתיופית ושילובה נציגיה בפרויקט הרמב'ן בראיה עתידית בפרט לאור העניין שצויין במאמר ''מבוך הסתירות בנוגע לאפריקה בעתיד הרחוק והבן היטב, את האפליקציות הנגזרות מהסכם עם סוריה מה מקומו בכאן,ודי בזאת. ונחזור לאמור בענין חסידות חב'ד ואין לזלזל בכך שכן בעתיד אפשר שהקהילות יקבלו זכות הצבעה מכח אפשרות חוק השבות ,כמו כן יש להתחשב בקהילת שבט המנשה ושאר שבטים ע'פ יחוסם ועם מה שהובא במאמר מבוך הסתירות ,ומחברת המבוך יובן העניין וכן הסרת ההתנגדות והבן איך אפילו מי שטען מה נעשה מחר אם מאה מיליון יטענו לשרשים יהודיים אין זו טענה כלל והבן ודי בזה ,והנה עם קצת חקיקה אוהדת,הדבר יכול להיות משמעותי לעניין הדמוגרפי,ובפרט לעניין הפרובינציות האמורות במעטפת מחברת המבוך בעתיד ולעניין משמעויות רבות והבן היטב.אף הם הובאו בחשבון בפרויקט הרמב'ן לטווח הרחוק, יבוצע באופן פרו-דמוקרטי פנימי, נ'ב חשבון קטן כמה מנדטים ס'ה ?וסינכורנן[השיטה המוצעת בזאת הינה פרי פיתוח יחודי אשר חלות עליו זכויות יוצר ולא אפרט מטעמים ברורים ,כלומר איחוד השיטות השונות[וכפי שהצענו במחברת המבוך יובן גודל הפרויקט וחשיבותו ] וסינכרונן תוך כדי שמירה על כל שיטה ושיטה על יחודה ומסורתה ,פרי הגות זה הוא הדבר שעבורו מוצעת ''העסקה'' הוא ''מפתח המבוך''ולמיטב ידיעתי אין לה תחליף,וכפי שאמר מורי וחברי,תורה ושכרה בצידה ,] ?,ומי כדאי לעבוד איתו? ,והאפשרויות המדיניות הנגזרות,?והאינטרס לתמיכה מצד ידידנו?למותר לציין שהוא שלב מכונן לפרוייקט ''חומש' ומקביל בחשיבותו ובהכנתו לתכנית המיתאר הפרובנציונלית והבן היטב כי ב' מסלולים הכרחיים הם לעתיד הרחוק אולם הכנתם היא מהכרח הזמן והמקום והבן היטב ועוד כי משלימים הם זה לזה[ואם תתבונן ותגדל השקפתך עד שתדע כי החוקה השניה הבינ'ל הנה תפקידה דומה לאיזון הקיים בין צבא טורקיה לבין הממשל,אלא שאנו העתקנו האיזו לכלים משפטיים והבן היטב מיתוס עשרת שבטי ישראל האבודים
ימי קדם / ימי הביניים / העת החדשה / החיפוש אחר עשרת השבטים האבודים / קהילות יהודיות ועשרת השבטים / החיפוש נמשך / מקורות באינטרנט
ימי קדם
אחרי מותו של המלך שלמה (928 לפנה"ס בקירוב) נחלקה ממלכתו לממלכת ישראל ולממלכת יהודה. תחומה של ממלכת ישראל השתרע ברוב מרכז וצפון ארץ ישראל וישבו בו צאצאי עשרה מתוך שנים-עשר השבטים המקוריים שכבשו את ארץ כנען - הארץ המובטחת - בהנהגת יהושע בן נון: אשר, דן, אפרים, גד, יששכר, מנשה, ראובן, שמעון, נפתלי וזבולון. ממלכת יהודה שכנה בירושלים ובגבעות יהודה וישבו בה שארית השבטים יהודה ובנימין. ממלכת ישראל נכבשה על ידי האימפריה האשורית בשנת 721 לפנה"ס, וכחלק מהמדיניות, גורשו התושבים לאזורים אחרים באימפריה. עשרת השבטים נטמעו בעמים ושבטים אחרים או התמזגו עם שבט יהודה ובנימין. אלה האחרונים גורשו גם הם, למסופוטמיה, אחרי נפילת ירושלים בידי הבבלים תחת שלטון נבוכדנצר בשנת 586 לפנה"ס (יחזקאל ל"ז 21-23)
היעלמותם המסתורית של עשרת שבטי ישראל הולידה את האמונה שבעתיד יתגלה מקומם והם ישובו לארץ ישראל כאבות היהודים צאצאי שבט יהודה ובנימין, כפי שעשו כשנחרבה בבל על ידי פרס. שורשיה של אמונה זו בפרשנויות לטקסט המקראי, בייחוד בדברי הימים א' (ה', 26) ונביאים (ישעיהו י"א, 11-12 וגם אחרים) וגם בכמה קטעים בספרים החיצוניים (עזרא ב', י"ג, 39-50).
חכמי המשנה והתלמוד עסקו בגורלם של עשרת השבטים. דעתם נחלקה, היו שסברו, כמו רבי עקיבא, כי לא ישובו, ואחרים צידדו ברבי אליעזר שטען כי עשרת השבטים עתידים לחזור (משנה, סנהדרין 10:3; למראי מקום נוספים ראו תלמוד בבלי, שבת 147ב, ובמדבר רבא 9:7). הרבה השערות וניחושים נוצרו גם לגבי מקומם של השבטים, עד אשר נתגבשה אגדה כי עשרת השבטים חיים באזור שמעבר לנהר הפלאי סמבטיון, שזורם במשך ששת ימות השבוע, וחדל מזרימתו ביום השבת, כשעשרת השבטים מנועים מנסיעה. מראי מקום למוטיב זה אפשר למצוא במקורות יהודיים קלאסיים (בראשית רבא 73:6; סנהדרין 10:6/29ב). האגדה מוזכרת גם אצל יוספוס פלביוס (מלחמות: 7:96-97) ובכתבי היווני פליניוס הזקן (היסטוריה נטורליס 31:24).
ימי הביניים
מיתוס עשרת השבטים גרם לרבים, הן יהודים והן לא-יהודים, לצאת ולחפש את מקומם של השבטים, שכן חזרתם אל ארץ ישראל נתפסה כמשימה שתבשר את בוא המשיח, וכסימן לימות המשיח ולגאולה בכלל. אלדד הדני הוא הנוסע הימיביניימי הנודע ביותר שהכריז כי איתר את מקום עשרת השבטים. אלדד, נוסע יהודי בן המאה התשיעית, טען שהוא עצמו צאצא של שבט דן. הוא דיווח כי עשרת השבטים נמצאים "מעבר לנהרות חבש" על גדות הנהר סמבטיון. בנימין מטודלה, שיצא למסעותיו מספרד במאה ה-13, דיווח כי יהודי פרס האמינו שהשבטים אשר, דן, נפתלי וזבולון חיים בכמה עיירות מעבר לנהר גוזן, באזור הררי בשם ניסאבור, במרחק עשרים ימי מסע. השערות אלה התחזקו מכוחן של מסורות נוצריות על פרסטר ג'ון, שליט אדיר שחלש על אזורים נרחבים שלפי המאמינים היו במזרח הרחוק או באפריקה. רוב הפרשנויות הנוצריות מימי הביניים על פרסטר ג'ון מכילות גם התייחסות לעשרת השבטים, לרוב דומות מאד לתיאוריו של אלדד הדני. גם הרב עובדיה בן אברהם מברטינורו טען ששמע מיהודי עדן בתימן, וגם מסוחרים מוסלמים, כי השבטים האבודים חיים מעבר לסמבטיון, שאליו אפשר להגיע במסע של חמישים יום אל פנים מדבר עדן.
העת החדשה
כמה התפתחויות הולידו עניין מחודש בגורל עשרת השבטים. עליית הקבלה והמיסטיקה היהודית החל במאה ה-16; פעילותן של תנועות משיחיות, למשל זו של שבתאי צבי (1626 - 1676) שהייתה בעלת ההשפעה החזקה והנרחבת ביותר; התגליות הגיאוגרפיות הגדולות; והקשר שנוצר בין אירופה לבין ארצות ואוכלוסיות שלא היו ידועות קודם, כל אלה הגבירו את סקרנותם ותעוזתם של עורכי המסעות לגילוי עשרת השבטים. חכם הקבלה הירושלמי הרב אברהם בן אליעזר הלוי מתאר, במכתב משנת 1528, את יהודי אתיופיה כצאצאי השבטים דן וגד. במכתב שקיבל הרב ישראל אשכנזי מירושלים מוזכר אדם שטוען כי הוא מעשרת השבטים, ומעיד כי אנשי השבטים כלל לא שמעו על התורה שבעל פה. במאה ה-16 הצליח ההרפתקן דוד ראובני להתקבל לפגישה אצל הקיסר קארל החמישי ברגנסבורג, יחד עם משיח השקר שלמה מולכו (1500 - 1532), וטען שהוא מייצג קרוב משפחה של המלך יוסף, שליטם של שבט ראובן, גד וחצי מנשה. אחריתו של ראובני הייתה מוות בכלא ספרדי בשנת 1538, אך סיפורו יוצא הדופן דחף את אברהם בן מרדכי פריסול (1451 בקירוב - 1525), היהודי הראשון שהזכיר בכתביו את יבשת אמריקה שאך זה נתגלתה, להקדיש פרק שלם בספרו לנושא עשרת השבטים ("איגרת אורחות עולם", ונציה 1586). במאה ה-17 מיתוס עשרת השבטים האבודים הלך ונהיה לנושא מרכזי בתעמולה השבתאית של תומכי שבתאי צבי. משיח השקר שבתאי צבי מתואר כמפקדם של עשרת השבטים. הרב מנשה בן ישראל מאמסטרדם (1604 - 1657) בספרו "מקווה ישראל" (לונדון 1652) מביא עדות של בן האנוסים הפורטוגזי אהרון לוי שנקרא אנטוניו דה מונטזינוס. הוא סיפר שבמסעותיו לדרום אמריקה (אקוודור, פרו, קולומביה, ונצואלה) נפגש עם שבטי אינדיאנים שקיימו כמה מנהגים יהודיים, ואשר היו לכאורה צאצאי שבט ראובן ולוי. כשעתר מנשה בן ישראל (בהצלחה) להרשות ליהודים להיכנס אל אנגליה תחת שלטונו של אוליבר קרומוול, עשה שימוש באגדת השבטים האבודים.
במאה ה-19 התחדשה בקרב יהודים ההתעניינות בגורלם של עשרת השבטים, וכמה קהילות יהודיות שלחו שליחים לתור ולחפש אותם. נוסעים אחרים נטלו על עצמם את משימת הגילוי באופן עצמאי. יוסף ישראל (1818 - 1864) היה הרפתקן יהודי יליד רומניה, ומעריץ מושבע של בנימין מטודלה, עד כדי כך ששינה את שמו ל"בנימין השני". בשנים 1845 - 1859 ערך מסעות לאיסטנבול, לטורקיה, למצרים, לסוריה, לארץ ישראל, לכורדיסטן, למסופוטמיה, לפרס, לאפגניסטן, להודו, ולצפון אמריקה (אחרי 1859), חיפש וחקר אודות עשרת השבטים האבודים. הוא פגש הרבה קהילות יהודיות שונות ואסף מידע חשוב על אורחות חייהן ומסורותיהן. בקרב קהילות אסיה פגש אנשים מ"בני ישראל" בהודו, אשר לדעתו התייחסו על עשרת השבטים.
גם מארץ ישראל יצאו חוקרים ומגלים בעקבות השבטים האבודים, ביניהם הרב ברוך מפינסק, אשר יצא למסעותיו מצפת בשנת 1830, ונרצח בתימן; יצחק בן חיים ברוך הלוי (נפטר ב-1886) נסע מטבריה להודו בתקווה למצוא את נהר הסמבטיון; יחזקאל אש, רופא יליד גרמניה, עזב את ירושלים בשנת 1848 ונעלם באתיופיה אחרי מסעות במצרים ובתימן; והרב משה יפה מחברון נעלם במהלך מסעו השני להודו, בשנת 1848.
הרב משה בן יצחק אדרי (1774 בקירוב -1842) יליד מרוקו, רב ומקובל שחי באמסטרדם ובלונדון ולבסוף בא לארץ ישראל, חיבר שתי יצירות על החיפוש אחר השבטים, "מעשה נסים" (יצא לאור בעברית ובגרמנית באמסטרדם 1809, ואחר בלונדון ב-1834), תיאור מיתי של נהר הסמבטיון, ומאמר בשם "דין וחשבון היסטורי על עשרת השבטים שהתיישבו מעבר לסמבטיון במזרח ועוד נושאים מעניינים על מצבם של בני ישראל במקומות שונים בעולם" (לונדון 1836).
לא רק יהודים, גם נוצרים ומוסלמים חיפשו אחר עשרת השבטים, כמעט בכל מקום בעולם. למעשה, במאות האחרונות נהיה החיפוש למוטיב חוזר אצל הרבה עורכי מסעות נוצרים, מיסיונרים, סופרים ומגלי ארצות מהכנסייה הקתולית וגם בקרב פרוטסטנטים. בקרב החוקרים התרחשו חליפין של מוטיבים, מנהגים, רעיונות ותפיסות ששאלו היהודים מהלא-יהודים, וגם להפך.
בתקופות שונות, לא מעט שבטים ילידיים, קבוצות אתניות ועממים בכל היבשות זוהו כצאצאים אפשריים של עשרת השבטים, בין היתר באסיה - אפגניסטן, אזרביג'אן, בורמה (מאינמאר), כורדיסטן, קשמיר, סין ויפן. במערב אפריקה - מאלי, גאנה וניגריה. באפריקה הדרומית - זימבבווה, לסוטו, דרום אפריקה ומוזמביק. במזרח אפריקה - אוגדה, אתיופיה ואריתריאה. באירופה - הקלטים באיים הבריטיים. באוקיאניה - הילידים בניו זילנד. בדרום אמריקה - אקוודור, קולומביה, ונצואלה. בצפון אמריקה - האמריקנים הילידיים והמורמונים. כל אלה נקשרו בזמן זה או אחר אל עשרת השבטים. לעתים קרה שאמונות שהפיצו נוסעים מאירופה, יהודים ונוצרים כאחד, נקלטו ונטמעו אצל אותן קבוצות אתניות, ולא אחת, אחרי שעברו גלגולים ועיבודים, נהיו לחלק בלתי נפרד מזהותן ומהאתוס שלהן החיפוש אחר עשרת השבטים האבודים
אמריקה
גילויה של יבשת אמריקה ושל האוכלוסייה המגוונת שבה, הוליד אצל יהודים ונוצרים גל חדש של השערות על אבות-אבותיהם העברים לכאורה של הילידים האמריקניים. הבישוף הספרדי ברתולומיאו דה לס קאסאס (1484 - 1566), שהגן בלהט על זכויותיהן של האומות הילידיות באמריקות, היה סבור שהאינדיאנים באמריקה הם צאצאי עשרת שבטי ישראל האבודים. אותו רעיון הגו גם מיסיונרים אנגלים. תומס ת'ורוגוד, מחבר הספר "יהודים באמריקה" (לונדון 1650), תמך בתפיסה זו, גם הוא חשב שהאינדיאנים מתייחסים על העברים הקדומים. אף כי התיאוריה של ת'ורוגוד עוררה כעס ומחלוקת מיד עם פרסומה, בין היתר מצד הכנסייה, בכל זאת משכה אחריה חוקרים ומגלים שחיפשו אחר עשרת השבטים, והמשיכו לפרסם עוד ועוד רעיונות חדשים על המוצא העברי של כל הילידים האמריקניים או של חלקם, בצפון אמריקה ובדרומה.
בדרום אמריקה, המיסיון הספרדי הוא שדחף וקידם את ההנחה על מוצא האינדיאנים מעשרת השבטים. כמו כן, נוסעים ומגלים שנתקלו בשרידים ארכיאולוגים מרשימים מהציביליזציות הפרה-קולומביאניות, ואנשים שחקרו את אורחות חיים של שבטים, האמינו שקיים דמיון בין השבטים שפגשו לבין מנהגים שייחסו לתנ"ך או ליהדות. רוב העדויות בכתב מתייחסות לשבטים ילידיים באזור של בוליביה כיום, אקוודור, ונצואלה ופרו, וגם ארצות מרכז אמריקה, ובייחוד מקסיקו. בין הכותבים העיקריים בנושא זה היו האב דייגו דוראן (נפטר 1588 בקירוב), מחבר "האצטקים: תולדות האינדים בספרד החדשה", והאב גרגוריו גארסיה, מחבר "מוצא האינדיאנים בעולם החדש" (מדריד 1729).
הנחת הקשר שבין עשרת השבטים האבודים לבין הילידים של צפון אמריקה זכתה לתמיכה הולכת וגוברת במאה ה-18, ככל שהעמיקו האירופאים לחקור את היבשת. ג'יימס אדאיר (1709 - 1783) שניהל קשרי מסחר עם האינדיאנים וחי בקרבם ארבעים שנים, היה מהראשונים שהאמינו בקשר בין עשרת השבטים לבין השבטי האינדיאנים של צפון אמריקה. הוא גיבש וניסח את התיאוריה בעניין בספרו "תולדות האינדיאנים האמריקניים" (לונדון 1775). באותה תקופה תמך בתיאוריה זו גם צ'רלס ביטי, מיסיונר בשטחים שממערב להרי אלגני, ששטח את דעותיו ב"יומן מסע בן חודשיים שמטרתו לקדם את הדת בקרב תושבי הספר בפנסילבניה ולהביא את הנצרות לאינדיאנים ממערב להרי אלגני" (לונדון 1768).
במאה ה-19, המורמונים (אשר מאמינים בהתגלות ישו לפני "הקדושים המאוחרים") תמכו גם הם בתפיסה זו, והאמינו שהם צאצאים של כל שבטי ישראל, אם כי רובם מגדירים עצמם כבני אפרים (בן יוסף).
גם א. בודינוט (1740 - 1821) , מחבר "כוכב במערב, או: ניסיון צנוע לגלות את עשרת שבטי ישראל האבודים מכבר, לקראת שיבתם לעירם האהובה ירושלים" (טרנטון, ניו ג'רזי, 1816), חשב שיש קשר בין ילידים אמריקנים לבין עשרת השבטים, וגם איתן סמית' (1762 - 1849), מחבר "על העברים" (פולטני, ורמונט, 1825), ישראל וורסלי (1768 - 1836), מחבר "על האינדיאנים האמריקנים, אופיים, מנהגים, לשונם, חגיהם, דתם, ומסורות שמוכיחות שהם צאצאי עשרת שבטי ישראל האבודים" (לונדון 1828). מרדכי מנואל נוח (1785 - 1851), עיתונאי יהודי אמריקני, ששמו ידוע בעיקר בשל הניסיון לייסד מדינה יהודית בצפון אמריקה בשם "אררט", היה גם הוא חסיד התיאוריה הזאת, ופרסם את רעיונותיו ב"הוכחה לכך שהאינדיאנים האמריקניים הם צאצאי עשרת שבטי ישראל האבודים, דברים שנישאו באזני איגוד הספריות המרכנתילי בקלינטון הול" (ניו יורק 1837)
מרכז אסיה
המסע המסורתי בעקבות עשרת השבטים התרכז במשך מאות שנים במרכז אסיה, על גבול האימפריה האשורית העתיקה, ולכן במשך תקופה ארוכה, הרבה קבוצות אתניות באזור קווקז, מרכז אסיה ואפגניסטן תוארו כצאצאים של עשרת השבטים. ג'יילס פלצ'ר (1548 - 1611), משורר אנגלי ושגריר בחצר המלכות הרוסית במוסקבה במחצית השנייה של המאה ה-16, הפיץ תיאוריה שהראתה כיצד מוצאם של הטטארים של מרכז אסיה מעשרת השבטים. היה זה בהמשך לאמונה הימיביניימית על מוצא הטטארים, שמופיעה לראשונה בעדותו של הנזיר האנגלי מתיו מפריז (נפטר ב-1259), ונזכרת שוב בחיבור מאת תומס בראדווארדין (1290 - 1349). ההסכמה על הקשר לכאורה בין עשרת השבטים לבין הטטארים נמשכה גם במאה ה-18, עם טיעוניו של אהרון היל האנגלי.
בימי הביניים המוקדמים, דרום רוסיה ואזורים סביב הים הכספי היו במרכז הממלכה הכוזרית. התגיירותם של כמה שליטים כוזרים הייתה כר נרחב לניחושים על קשר אפשרי בין עם זה ממוצא טורקי-מונגולי לבין עשרת השבטים. גם קהילות יהודיות בקווקז, למשל יהודי גרוזיה ודגסטן, ("היהודים ההרריים"), נקשרו לעשרת השבטים. תיאוריות אלה פותחו במאה ה-19 על ידי הכומר יעקב שמואל, יהודי שהתנצר ונהיה מיסיונר בקרב יהודי הודו, פרס וערב. בעקבות מגעיו עם יהודי דגסטן, טען שמואל כי הם צאצאי עשרת השבטים, למרות שהם עצמם (לטענתו של שמואל) לא האמינו כך. דעותיו נתפרסמו ב"בשם היהודים הפזורים בהודו, בפרס ובערב" (לונדון 1840) אולם רק כעבור כמה עשורים, לקראת שלהי המאה ה-19, אימצו יהודי דגסטן את גישתו, בעקבות התיישבותם של יהודים רוסים שסיירו והחלו להתיישב בקווקז, והאמינו מאד בטיעוניו של יעקב שמואל.
אפגניסטן
נתח גדול מתשומת לבם של מחפשי עשרת השבטים קיבלו שבטים אחדים באפגניסטן, בייחוד הפתנים. התיאוריה על מוצאם מהשבטים פותחה תחילה על ידי נוסעים אירופאים ואחר כך התקבלה גם אצל יהודים. גם מוסלמים האמינו, כי אפגניסטן היא המקום המתאים ביותר לחיפוש אחר השבטים. כבר בשלהי המאה ה-18 הגה את הרעיון, שמוצא שבטים אפגניים הוא מעשרת השבטים, סיר ויליאם ג'ונס (1746 - 1794), חלוץ בחקר לימודי הודו, בהקדמה שחיבר לתרגום האנגלי ל"סודות האפגנים" מאת הנרי ואסיטארט (1732 - 1770) הבריטי, מושל בנגל, שהיה מהאירופאים הראשונים שהתעניינו בתולדות אפגניסטן ובמסורותיה. גם הנרי ולטר בלו (1834 - 1892), מנתח אנגלי יליד הודו, שהיה אדם מצליח במינהל הבריטי בהודו, האמין ברעיון זה, והרבה לעסוק באפשרות הקשר בין קבוצות באפגניסטן לבין עשרת השבטים. אחת הדרכים בהן ניסה להוכיח זאת, היא הדמיון שבין שמות-מקומות, שמות-אנשים ומלים עבריות לבין מלים ושמות מקומות בלשונות וניבים אפגניים. כמו כן טען שיש דמיון במנהגים ובאורחות, וגם דמיון בפיזיונומיה בין שבטים באפגניסטן לבין הגזע היהודי (הטענה האחרונה אופיינית מאד לחוקר במאה ה-19). בעקבות בלו באו נוסעים וחוקרים רבים והרבו להביע ולהציע רעיונות חדשים בדבר הקשר שבין שבטי אפגניסטן לבין עשרת השבטים האבודים יפן
נוסעים ומגלים היו סבורים כי היפנים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים. נ. מקלאוד, מיסיונר סקוטי שהגיע ליפן בשנת 1867, גיבש לראשונה סברה זו, ופירט את תצפיותיו, פרשנותו והשערותיו בספר "עיקרי ההיסטוריה העתיקה של יפן", שיצא לאור בנגסאקי בשנת 1875. הוא הוכיח (לשיטתו) כי מוצא היפנים מעשרת השבטים. באופן מתוחכם ניסה להסביר ולבנות מחדש את ההיסטוריה העתיקה של יפן, כך שתתאים לפרשנות שלו למקרא. רעיונותיו של מקלאוד אומצו על ידי כמה מיסיונים באירופה, וצברו פופולאריות גם בקרב יפנים מסוימים, בייחוד כאלה שהתנצרו. הבישוף ג'וג'י נאקאדה (1869 - 1939), מתנועת "כנסיית הקדושה", ד"ר זניאיצ'ירו אויאבה וד"ר צ'יקאו פוג'יסאווה, מרצה באוניברסיטת ניהון, ואחרים, תמכו בגלוי בתיאוריה על הקשר בין מוצא העם היפני לבין עשרת השבטים, ופרסמו את ממצאיהם ואמונתם בספרים שיצאו לאור ביפן במחצית הראשונה של המאה העשרים.
האיים הבריטים
הקשר לכאורה בין עמי האיים הבריטים לבין עשרת השבטים האבודים ראשיתו ברעיונותיו של ריצ'רד ברת'רס (1757 - 1824), אשר טען שהוא נביא. את שנותיו האחרונות בילה ברת'רס עצור בבית מחסה לחולי נפש. בשלהי המאה ה-18 יסד תנועת מילניום שמשכה הרבה חסידים. ברת'רס טען שהגאולה תתרחש כשישובו היהודים לארץ ישראל, ובכלל זה שיבתם של עשרת השבטים. לדעתו, צאצאי עשרת השבטים מצויים בקרב תושבי האיים הבריטים. בהמשך הרחיב את הרעיון ג'ון פינליסון, עורך-דין סקוטי, בספר שפרסם בשנת 1849 , וגם וויליאם הנרי פול (נולד 1820) ב "אנגלו-ישראל: הוכחה כי הגזע הסקסוני הוא עשרת שבטי ישראל האבודים" (טורונטו 1889), וראלף ודג'ווד בספר מ-1814. אולם, היה זה ג'ון וילסון (נפטר ב-1871) האירי, שהפך את הרעיונות לתנועה של ממש, ששמה "בריטיש איזראליזם". הוא ותומכיו שאפו לחקור ולהוכיח את הקשר ההיסטורי בין עשרת השבטים לבין העם הבריטי באמצעות גלי הגירה ממרכז אסיה לחופים הצפוניים של הים השחור, ולבסוף לבריטניה. לתנועה היו חסידים רבים בבריטניה, ובהמשך התפשטה לארצות אחרות דוברות אנגלית, ובייחוד לארצות הברית. היא המשיכה לפרוח בראשית המאה העשרים, ואפילו היום יש לה חסידים בארצות רבות.
קהילות יהודיות ועשרת השבטים האבודים
מסורות ואגדות אודות מוצא מעשרת השבטים יש בקרב כל מני קהילות יהודיות בתפוצות, ובקרב עולים בישראל. בעת החדשה, הקשרים שנוצרו בין קהילות יהודיות אירופאיות לבין קהילות באסיה ובאפריקה, הולידו סקרנות גוברת על מוצאן של קהילות שבימי הביניים ובראשית העת החדשה נמצאו בשולי העולם היהודי. למשל, יהודי בוכרה שבמרכז אסיה (אזור שעבר בתחילת המאה ה-19 תחת שלטון רוסי), קיבלו ב-1802 מכתב מיהודי העיר שקלוב בליטא (אז חלק מהאימפריה הרוסית) ובו נשאלו האם הם צאצאי עשרת השבטים.
דוגמא נוספת היא קהילת "בני ישראל" בהודו. על פי מסורת אחת שלהם הם צאצאי שבט יהודה, ועל פי מסורת אחרת - צאצאי שבט זבולון. ובמקרה של יהודי קוצ'ין, הודו, מבקרים מבחוץ (במאה ה-19) הם שתיארו אותם כצאצאי השבטים, בעוד שהם עצמם אינם מאמינים בכך.
אצל יהודי גרוזיה, אחת הקהילות היהודיות הקדומות בתפוצות, מתועדות מסורות ואמונות בדבר הקשר עם עשרת השבטים.
בשלהי המאה ה-18 ניסו אחדים מבני הקהילה הקראית של קרים להוכיח כי הם צאצאי עשרת השבטים וכי התיישבו באזור קרים כבר במאה השביעית לפנה"ס. מטרתם הייתה להשיג פטור ממס ומשירות צבאי מהרשויות הצאריות על ידי שיטענו שאין להאשימם במותו של ישו משום שאינם שייכים ליהודים הרבניים. הנציג המובהק של תפיסה זו היה אברהם בן שמואל פירקוביץ' (1786 - 1874), מלומד קראי שבמאמציו להוכיח את עתיקות הקראים בקרים, אפילו זייף מסמכים וממצאים ארכיאולוגים.
את הדוגמא המובהקת ביותר למסורת פנימית בדבר מוצא מעשרת השבטים, מוצאים אנו בקרב יהודי אתיופיה. קהילת "ביתא ישראל" מייחסת עצמה על שבט דן. יש לציין כי בשנת 1973, כאשר הכיר הרב הראשי הספרדי דאז, עובדיה יוסף, ביהדותם של יהודי אתיופיה, טען גם הוא בתוקף שהם צאצאי שבט דן האבוד.
מיתוס עשרת שבטי ישראל האבודים הוא נושא חוזר בפולקלור של קהילות ישראל בתפוצות. אגדות על גורל השבטים, על צאצאיהם, על מפגשים עמם, או על מקומו ותיאורו של נהר הסמבטיון, ועל האמונה שישובו לבסוף אל ארץ ישראל, חוזרות ומופיעות במסורות יהודיות במרוקו, בתימן, במזרח אירופה, ועוד
[תורת נח בצד תורת ישראל]ולזה תמצא שתורת בני נח ותורת משה, עם שהם חלוקות בעניינים פרטיים כמו שיבוא, (מאמר ג' י"ג) הנה הם מסכימות בעניינים הכוללים אשר מצד הנותן, ושתיהן נמצאות בזמן אחד. שאפילו בזמן המצא תורת משה לישראל, הייתה נמצאת תורת בני נח לכלל האומות, והיו מתחלפות כפי התחלפות הארצות, רצה לומר: ארץ ישראל מחוצה לארץ, וגם כפי התחלפות האומות זו מזו מצד האבות.
ואין ספק שהאומות היו מגיעות ע"י תורת בני נח, אחר שהיא אלוהית, להצלחה האנושית, עם שלא הייתה במדרגת ההצלחה המושגת לישראל מצד התורה. אמרו רבותינו ז"ל: חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא.
וזה מה שיורה שאפשר שימצאו שתי תורות אלוהיות בזמן אחד לאומות מתחלפות, וכל אחת מהן מגעת המתנהגים על פיה אל ההצלחה האנושית, אף על פי שיתחלפו במדרגת ההצלחה המושגת מצד שתי התורות.
וההתחלפות הזה בתורות אי אפשר שיבוא בעיקרים ולא בשורשים המסתעפים מהם. ולזה תישאר הבחינה אשר לתורה מצד עצמה תמיד על עניין אחד ,וכתיב ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד וגו'[הערה,לבדוק למי נשלח פסוק זה,ומתי,ואיזה מתנה הוא קיבל לפורים ומתי] , ומאי יתרון, מקום שמשם נחצב הארץ, והוא יתרון ממה שהיה, ומאי ניהו יתרון כל דבר שבעולם כשאנשי העולם ראוים לקחת מזיוו אז הוא יתרון:
צו. ומאי ניהו ארץ שנחצבה ממנו שמים והוא כסאו של הקב"ה, והוא אבן יקרה, והוא ים החכמה וכנגדה תכלת בציצית, דאמר ר' מאיר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר (שמות כ"ד י) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר, ואומר (יחזקאל א' כו) כמראה אבן הספיר דמות כסא: ,אמנם המו'נ וספרי המסגרת הנה הם עניין ''התורה'' ומה שנתחדש במתן תורה ע'כ, ודי למבין בענין שרשי העניינים באומות וטענת מי קדם למי התרנגול או הביצה,והנה כשקוראים את "מלאכים אינם חולמים" אי אפשר שלא להבחין בקיומם של רעיונות מקבילים בין משנתו של אבן ערבי (אחרי "ספר הבהיר", אך לפני ה"זהר") לבין הקבלה וספרות ימי הביניים, שמקורם באותו אקלים תרבותי. עם זאת, חשוב לציין כי בניגוד לדתות הממוסדות, הנוטות להבליט את השונה עד למלחמות חורמה עקובות מדם, בין תורות הסוד של הדתות הממוסדות שוררת קרבה רבה, ונראה שהן מצביעות לאותו מקום שהוא מעבר למפריד והנה בשטח זה של הפילוסופיה המופשטת יש להכין את השטח לדיאלוג בין שלשת התרבויות המונותאיסתיות ויש לשאוף לגוף העוסק בחלק החוקה השלישי אשר ירכז תחתיו את כלל הסמכויות כגון הרבנות ,הישיבות הכוללים [תארו לכם אוטונומיה של פקידים לענייני דת דבר העשוי ליתן אינטגרציה בין הציבור הדתי באשר נמצא מקום תרומתו לחברה בכלל] וכן את התיאום והפיקוח בין כלל העדות והחצרות למיניהם וכפי שהערנו כי יש להציג שיטה סוציולוגית מתקדמת אשר בנויה על תפיסת הזהות הכללית והפרטית , ומתוך כך תתאפשר היציאה מן הגטו ,כ'כ גיבוש שיטות לימוד , וכיו'ב והוא פרויקט הרמבן לטווח הארוך.וכמובן פתרון סוגיות הליבה ,ואין צריך לומר שידרוג מעמד הדמוקרטיה הישראלית במימדים מעוררי השראה,דבר שישדרג את מעמדה של ישראל בעולם כולו כמעצמת תיכנון שילטוני האיזון אשר יתקבל מעניין זה 1]יציבות שילטונית במימד תחושת יצוג הזהות הכללית והפרטית[האישית] 2]יצירת סמכותיות ריכוזית בכל שלשת חלקי שיטות המישטרים המוצלחים כהגדרת אריסטו ושילובם תוך שמירה על עיקרון הפרדת הרשויות 3]גיבושם לכלל שיטה אחת המונעת הידרדרות 4]הגדרת תואי כהכנה לגיבוש חוקה 5]גיבוש כלל העם ברמת כור ההיתוך המודרני הקרוב לשלימות האפשרי 6]שימור הזהות ברמה מתקדמת בלא חשש לטישטוש בעתיד,וכהכנה לאפשרות לכמה תרבויות להתקיים בין במקום אחד בין בכמה מקומות 7]אפשרות לכינונה של תפיסה חברתית תוך כדי ביטול הדעות הקדומות,ואפשרות לקיום חברה ברמה מתקדמת 8]כובד משקלם של שלשת השיטת יניב יציבות שילטונית,ריכוזית,איכותית,ודמוקרטית וזאת מעבר למה שנתבאר בעניין יתרונות בית המחוקקים העליון ה2